תכניות רדיו, כמו יצירות מוסיקה, בנויות לאורכו של ציר הזמן. חוויית המאזין למוסיקה אינה דומה לחוויית הצופה באמנות פלסטית: בציור, למשל, ניתן לקבל רושם ראשוני במבט קצר, פסל ניתן לסקור מכל צדדיו בזמן קצר ולהתעכב כאוות רצוננו על חלקים מסויימים. חוויית המוסיקה אינה דומה גם לחוויית הקריאה - שבה ניתן לעצור, לקרוא שנית פסקה או משפט, לדפדף קדימה - וכל זאת כחלק מהחווייה הלגיטימית של הקריאה. כדי להתרשם נכונה בפעם הראשונה מיצירת ממוסיקה, יש צורך לשמוע אותה מתחילתה ועד סופה בקצב המוכתב על ידה.

תכנית רדיו, מבחינות רבות, היא יצירה של עורך, העושה שימוש ביצירות קיימות ויוצר מהן יצירה משלו, גם היא על ציר הזמן. כמו בחיבור מוסיקה - גם לתכנית רדיו יש צורך ליצור התחלה וסוף, שיא ומתח, בעייה ופתרונה, חטיבות, פרקים והקשרים. אמנם, לעתים קרובות מאזינים נקלעים לאמצעיתה של תכנית ולא חווים אותה בשלמותה, אך העורך - בעת הכנת התכנית - חושב עליה כעל יישות שלמה.

המשימה הבסיסית העומדת בפני העורך היא: התמודדות עם אותו ציר הזמן, הכופה עצמו עליך. העורך אינו יכול לסיים את התכנית ברגע שהדבר נראה לו טבעי. חובה עליו להמשיך ולמלא את כל הזמן המוקצב. עורך, אם כך, מקבל לידיו בכל שבוע "צירי זמן" במשך קבוע, אותם הוא צריך למלא בתוכן. הוא אינו יכול לקפוא על שמריו - שכן ברגע שתכנית מסויימת משודרת ומתפוגגת באוויר - נושפת בערפו התכנית הבאה ותובעת את ההשראה, הרעיונות והמבנה העצמאי שלה...

העורך נמצא במצב של כוננת מתמדת, מעקב אחר חידושים והאזנה בלתי פוסקת.

כאן באה לעזרתו הסקרנות הטבעית, הבלתי נגמרת שהוא חייב להיות מצוייד בה - והרצון לחלוק עם אחרים את חוויותיו.

כאשר חובב מוסיקה רוכש או מקבל תקליטור חדש - הוא חובק אותו, מסיר את עטיפתו בזהירות, מכניסו לנגן התקליטורים, פורש לפניו את החוברת המצורפת ונשען לאחור בציפייה להתענג על הצלילים.

כאשר עורך מוסיקה רוכש או מקבל תקליטור חדש, לאחר שגם הוא מבצע את כל הפעולות המתוארות למעלה הוא חושב, תוך כדי ההאזנה: באיזו תכנית כדאי לשבץ את המוסיקה הזו, מה כדאי שיהיה לפניה ואחריה, ואיזה כף יהיה להשמיע למאזינים את המוסיקה הנפלאה.

שכן - היצר הראשוני של עורך מוסיקה הוא - לחלוק עם קהל מאזיניו את ההתרגשות, ההנאה והידע.

על פי רוב, תכנית רדיו מתחילה בתקליטור אחד או קבוצה מוגדרת של תקליטורים היוצרים ביחד נושא - "אייטם" בלשון הרדיו. אותו "איטם" הופך לנקודת מוצא לתכנית שלמה ובמקרים רבים - גם למרכז הכובד של התכנית כולה.

תכנית רדיו - כמוה כיצירה מוסיקלית: היא מתקיימת על ציר הזמן. הגדרת מרכז כובד לתכנית היא ארוע חשוב על ציר הזמן שלה. מרכז הכובד יכול לפתוח את התכנית, ולהכניס את המאזינים מייד לנושא מעניין ומרכזי. אבל אז העורך נותר עם יתרת התכנית לפניו וישנה סכנה של דעיכת העניין. במקרה כזה - העורך יגדיר מרכז כובד משני, נוסף, בנקודה מאוחרת יותר בתכנית.

מרכז הכובד יכול להיות גם באמצע ציר הזמן של התכנית. במקרה כזה ניתן ליצור ציפייה גוברת והולכת מתחילת התכנית, להגיע אל מרכז הכובד - ומשם להרפות את המתח לקראת סיום התכנית.

אם העורך בוחר למקם את מרכז הכובד בסיומה של התכנית ולהשאיר את המאזינים עם טעם של עוד - הרי שבניית הציפייה עלולה להתארך מדי. גם כאן מתעורר הצורך ליצור מרכז כובד משני - לרוב בתחילתה של התכנית. כך התכנית תפתח ותסתיים במרכזי כובד ועניין, וביניהם - הפוגה יחסית.

האם מרכז הכובד יהיה תמיד מוסיקה רבת כלים, מהדהדת, מהירה? או שמא ניתן גם ליצור מופע של הפתעה, רגיעה, הסבת תשומת לב בדרך שונה?

נקודה למחשבה.

שלמה ישראלי

אולם הקונצרטים באוטרכט, הולנד לפני תחילת הקונצרט

צולם בזמן כנס על מוסיקה חדשה